Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תמידין ומוספין פרק ו

א) סדר עבודות התמידות בכל יום, כך הוא: סמוך לעלות השחר, יבוא הממונה שעל הפייסות, ויקיש על העזרה, ופותחין לו, ומבלשין את כל העזרה, ומעמידין עושי חביתין לעשות החביתין; וכל הכוהנים ששם כבר טבלו קודם שיבוא הממונה, ולבשו בגדי כהונה. ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית, ויפיסו פיס ראשון ושני, ויזכה כל אחד במלאכתו, כמו שביארנו. ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן, ותורם על הסדר שאמרנו.

ב) ואחר כך מסדר מערכה גדולה, ואחר כך מסדר מערכה שנייה; ואחר כך מעלה שני גזרי עצים, ומניחן על מערכה גדולה להרבות האש. ואחר כך נכנסין ללשכת הכלים, ומוציאין כל כלי השרת שצריכין להן כל היום. ומשקין את התמיד מים. וזה שזכה בשחיטתו, מושכו לבית המטבחיים; וילכו אחריו הכוהנים שזכו להעלות האברים, ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול. ובשעת פתיחת השער, שוחטין את התמיד.

ג) ואחר כך נכנסין להיכל שני כוהנים -- האחד שזכה בדישון המזבח הפנימי, והשני שזכה בדישון המנורה. [ב] והמדשן את המזבח מדשנו, בשעה שהשוחט שוחט את התמיד. ואחר כך זורק הדם, זה שקיבלו. [ג] ואחר שזורקין את הדם, מטיב זה שבהיכל חמש נרות; ויוצאין שניהן מן ההיכל.

ד) ואלו שבבית המטבחיים -- מפשיטין ומנתחין, וכל אחד מעלה אבר שזכה בו לכבש. ונותנין האברים מחצי כבש ולמטה, במערבו; ושל מוספין -- היו נותנין אותן מחצי כבש ולמטן, במזרחו; ושל ראשי חודשים -- נותנין על המזבח מלמעלה, בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכוהנים, כדי לפרסמו, שהוא ראש חודש.

ה) ומולחין שם את האברים, ובוזקין מלח על גבי הכבש, ואפילו בשבת -- כדי שלא יחליק וייפלו הכוהנים שם, בעת הליכתן בעצים למערכה; ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש, הואיל ואין ההולכה הזאת עבודה, אינן חוששין.

ו) [ד] ואחר שמעלין האברים לכבש, מתכנסין כולן ללשכת הגזית; והממונה אומר להם, ברכו ברכה אחת. והן פותחין וקוראין אהבת עולם, ועשר הדיברות, ושמע, והיה אם שמוע, וויאמר, ואמת ויציב, ורצה, ושים שלום; ובשבת מוסיפין ברכה אחת, והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה, ישכין ביניכם אהבה אחווה שלום וריעות.

ז) ואחר כך מפיסין פיס שלישי ורביעי, וזוכה בקטורת מי שזוכה, ונכנס ומקטיר; ואחר כך נכנס זה שזכה בדישון המנורה, ומטיב שתי הנרות. ויוצא זה שהקטיר, עם מדשן המנורה, ועומד על מעלות האולם, הוא ואחיו הכוהנים.

ח) [ה] כשיגיעו בין האולם ולמזבח, נטל אחד המגרפה, וזרקה בין האולם למזבח, ויהיה לה קול גדול. ושלושה דברים הייתה משמשת -- כוהן שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הכוהנים נכנסין להשתחוות, והוא רץ ובא; ובן לוי שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הלויים נכנסין לדבר בשיר, והוא רץ ובא; וראש המעמד כשהוא שומע את קולה, היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח מפני החשד, שיידעו הכול, שעדיין לא הביאו כפרתן.

ט) ואחר כך מעלה זה שזכה באברים, את האברים מן הכבש למזבח; ואחר שמעלין את האברים, מתחילין אלו שעל מעלות האולם, ומברכין ברכת כוהנים ברכה אחת בשם המפורש, כמו שביארנו במקומה.

י) אחר כך מעלין סולת הנסכים, ואחר הסולת מקטיר החביתין. ואחר החביתין מעלין את היין לניסוך; ובשעת הניסוך, אומרין הלויים השיר, ומכין המשוררין במיני ניגון שבמקדש, ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר.

יא) [ו] כשהיו נותנין היין למנסך, היו שני כוהנים עומדין על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידן; והסגן עומד על קרן המזבח והסודרין בידו, ותקעו והריעו ותקעו. ובאו ועמדו אצל זה הממונה על הצלצל, אחד מימינו ואחד משמאלו. [ז] שחה המנסך לנסך -- מניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל, ותקעו אלו בחצוצרות, ודיברו הלויים בשיר. הגיעו לפרק -- תקעו, והשתחוו כל העם שבעזרה; על כל פרק, תקיעה, ועל כל תקיעה, השתחוויה. וכל התקיעות שעל התמיד, תשע כמו שביארנו.

יב) [ח] אין אומרין שירה, אלא על עולות הציבור וזבחי שלמיהן האמורין בתורה; אבל עולות נדבה שמקריבין ממותר תרומת הלשכה -- אף על פי שהן של ציבור, אין אומרין עליהן שירה; וכן נסכים הבאין בפני עצמן, אין אומרין עליהן שירה.

יג) [ט] השיר שהיו הלויים אומרין -- ביום הראשון, "לה', הארץ ומלואה" (תהילים כד,א); בשני, היו אומרין "גדול ה' ומהולל, מאוד" (תהילים מח,א); בשלישי, "אלוהים, ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א); ברביעי, "אל נקמות, ה'" (תהילים צד,א); בחמישי, "הרנינו, לאלוהים עוזנו" (תהילים פא,ב); בשישי, "ה' מלך, גאות לבש" (תהילים צג,א); בשבת, "מזמור שיר, ליום השבת" (תהילים צב,א).

יד) במוספי שבת, אומרין שירת "האזינו" (דברים לב,א), וחולקין אותה לשישה פרקים, כדרך שקוראין אותה שישה בבית הכנסת; ואומרין פרק בכל שבת. גמרו השירה בשישה שבתות, חוזרין לראש. במנחה של שבת, אומר "אז ישיר משה" (שמות טו,א) ו"מי כמוך" (שמות טו,יא).

טו) במוסף של ראש השנה, היו אומרין "הרנינו, לאלוהים עוזנו" (תהילים פא,ב); ואם חל להיות בחמישי, אומר "הסירותי מסבל, שכמו" (תהילים פא,ז). במנחה של ראש השנה, היו אומרים "קול ה', יחיל מדבר" (תהילים כט,ח). [י] ראש חודש שחל להיות בשבת -- שירה של ראש חודש, דוחה את שירה של שבת, כדי לפרסמו, שהיום ראש חודש.

טז) [יא] בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין, קודם ניסוך היין של מוספין. וכסדר שעושין בכל יום בבוקר, כך עושין בין הערביים: חוץ מהרמת הדשן ממזבח החיצון, וסידור המערכות, והפייסות -- שאין עושין דברים אלו אלא בכל יום בשחר לבד, כמו שביארנו.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק ז

א) בראשי חודשים, מקריבין מוסף ראש החודש אחר תמיד של שחר. וכמה הוא מוסף ראש חודש -- פרים שניים, ואיל אחד, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר עזים, חטאת.

ב) מעשה כל העולות אחד הוא, כמעשה התמיד; ומעשה החטאות של ראשי חודשים ושל מועדות, כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.

ג) בפסח, מקריבין קרבן מוסף בכל יום, מיום הראשון עד יום השביעי, כמוסף ראשי חודשים -- פרים שניים, ואיל אחד, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת.

ד) ביום שני של פסח, שהוא יום שישה עשר בניסן -- מקריבין יתר על מוסף של כל יום, כבש לעולה עם עומר התנופה; והוא מנחה של ציבור, כמו שביארנו. [ד] וזמנו קבוע; לפיכך דוחה את השבת, ואת הטומאה.

ה) אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י): מצותו לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל. [ו] מצותו להיקצר בלילה -- בליל שישה עשר, בין בחול בין בשבת; [ז] וכל הלילה כשר לקצירת העומר. ואם קצרוהו ביום, כשר. [ח] מצותו לבוא מן הקמה; לא מצאו, יביאו מן העומרין. [ט] מצותו לבוא מן הלח; לא מצאו, יביאו מן היבש.

ו) [י] היה דרכם להביא משדות שבדרום: היה נר חצי השדה, וזורע חצייה בשנה זו; ובשנה אחרת נר חצי השדה שזרע, וזורע החצי שנר ומביא ממנו.

ז) [יא] עומר זה, מן השעורים היה בא; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו. וכיצד היה נעשה, מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שהיה נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול; וקוצרין שלוש סאין שעורין, בשלושה אנשים, ובשלוש קופות, ובשלוש מגלות.

ח) כיון שחשיכה, אומר להן הקוצר לכל העומדים שם -- בא השמש, אומרין לו, הין; בא השמש, אומרין לו, הין; בא השמש, אומרין לו, הין. מגל זה, אומרין לו, הין; מגל זה, אומרין לו, הין; מגל זה, אומרין לו, הין. קופה זו, אומרין לו, הין; קופה זו, אומרין לו, הין; קופה זו, אומרין לו, הין. ואם היה שבת, אומר להן -- שבת זו, אומרין לו, הין; שבת זו, אומרין לו, הין; שבת זו, אומרין לו, הין. ואחר כך, אומר להן -- אקצור, והן אומרין לו, קצור; אקצור, והן אומרים לו, קצור; אקצור, והן אומרים לו, קצור. שלושה פעמים, על כל דבר ודבר.

ט) וכל כך למה, מפני אלו הטועין שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שכתוב בתורה "ממוחרת השבת" (ויקרא כג,יא), הוא שבת בראשית; ומפי השמועה למדו חכמים, שאינה אלא שבת יום טוב. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין, בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בשישה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת.

י) והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד), ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ, ממוחרת הפסח -- מצות וקלוי" (יהושוע ה,יא). ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתן לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה; אלא מאחר שתלה הדבר במוחרת הפסח, הדבר ברור שמוחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא, מימי השבוע.

יא) [יב] קצרוהו, ונתנוהו בקופות, והביאוהו לעזרה, וחבטו אותו, וזורין, ובוררין. ולוקחין את השעורין, ומהבהבין אותו באור באבוב מנוקב, כדי שיהיה האור שולט בכולן, שנאמר "אביב קלוי באש" (ויקרא ב,יד): מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד.

יב) ואחר שקולין אותו, שוטחין אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו; ונותנין אותו לריחיים של גרוסות, וטוחנין את השלוש סאין, ומוציאין מן הכול עישרון, שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

יג) ולוקחין זה העישרון של סולת השעורים, ובוללין אותו בלוג שמן, ביום שישה עשר בניסן; ונותנין עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. ומניפו במזרח -- מוליך ומביא, ומעלה ומוריד; ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית, כשאר המנחות. וקומץ, ומקטיר; והשאר נאכל לכוהנים, כשיירי כל המנחות. ואימתיי קומצין אותו, לאחר שמקריבין מוסף היום; וכבש העולה, קודם תמיד של בין הערביים.

יד) [יג] אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר -- שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים. במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים, הואיל ואינו ראוי להביא ממנו, קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש. [יד] תבואה שהשרישה קודם העומר, העומר מתירה; ואם לאו, אסור לקוצרה כדרך שאסור לאוכלה -- עד שיבוא העומר הבא.

טו) תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה; וקוצרין מפני הנטיעות, שלא יפסדו; וקוצרין לפנות מקום לבית האביל, או לבית המדרש, שנאמר "קצירכם" (ויקרא כג,י), ולא קציר מצוה. [טז] ואף על פי שמותר לקצור, לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרין, אלא יניחן צבתים.

טז) [יז] כבר ביארנו שאין מביאין מנחות, ולא מנחת נסכים, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר; ואם הביא, פסול. ולא יביא, קודם להבאת שתי הלחם; ואם הביא, כשר. [יח] וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה, מברך שהחיינו.

יז) [יט] תבואה שזרעה אחר שקרב העומר, וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה -- הרי זה ספק: אם מביאין ממנה מנחות לכתחילה, קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם, וקצירת העומר; או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם, אחר הבאת העומר של שנה אחרת.

יח) [כ] וכן תבואה בקרקע, וחנטו עליה, או הנצו עלים שלה, כשיביאו שתי הלחם -- הרי זה ספק: אם הנצת העלין או חנטתם כמו השרשה, והותרה להביא ממנה מנחות; או אינה חשובה כהשרשה. לפיכך לא יביא; ואם הביא, הורצה. [כא] והקוצר קודם קצירת העומר -- אינו לוקה, והקציר כשר.

יט) [כב] מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר -- שנאמר "וספרתם לכם ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות -- שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. [כג] שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.

כ) [כד] מצוה זו על כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. [כה] וצריך לברך בכל לילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר -- קודם שיספור; מנה ולא בירך -- יצא, ואינו חוזר ומברך.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק ח

א) ביום חמישים מספירת העומר -- הוא חג השבועות, והוא יום עצרת. וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חודש -- שני פרים, ואיל, ושבעה כבשים, כולן עולות; ושעיר, חטאת. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והן מוסף היום.

ב) ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה -- שתי הלחם. ומקריבין עם הלחם -- פר, ושני אילים, ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת; ושני כבשים, זבח שלמים. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא.

ג) נמצא הקרב ביום זה, יתר על שני התמידין -- שלושה פרים, ושלושה אילים, וארבעה עשר כבשים, הכול עשרים בהמה עולות; ושני שעירים, חטאות נאכלות; ושני כבשים, שלמים נאכלים.

ד) [ב] שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ, ומן החדש -- שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתיים" (ויקרא כג,יז); לא מצאו חדש, יביאו מן העלייה. [ג] חיטים שירדו בעבים -- יש בהן ספק אם קורא אני בהן ממושבותיכם, או אינן ממושבותיכם. לפיכך לא יביא; ואם הביא, כשר.

ה) וכיצד היו עושין, מביאין שלוש סאין חיטין חדשות, ושפין אותן ובועטין בהן, כדרך כל המנחות; וטוחנין אותן סולת, ומנפין מהן שני עשרונות בשתים עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

ו) [ד] שתי הלחם, שהן מן החדש -- צריכין לבוא עישרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה. ולחם הפנים, שהוא בא מן הישן -- דיי לו באחת עשרה נפה; והוא בא עישרון מכל סאה. אבל העומר, שהוא בא מן שעורים חדשות -- אינו בא מן המובחר אלא משלוש סאין, ובשלוש עשרה נפה. [ה] וכולן -- אם ריבה במידות הסאין שבאין מהן, או מיעט -- כשר.

ז) [ו] ולוקחין שני העשרונות, ולשין אותן אחת אחת; ואופין אותן אחת אחת. [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן בפנים, ככל המנחות. [ח] ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת -- אלא אופין אותן מערב יום טוב: שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז), לכם ולא לגבוה. [ט] היה ערב יום טוב שבת, אופין אותן מערב שבת, ונאכלות בשלישי לאפייתן, שהוא יום טוב.

ח) והרי מפורש בתורה שהן חמץ. וכיצד עושה, מביא שאור ממקום אחר, ונותנו לתוך העישרון; וממלא העישרון סולת, ומחמצו באותו השאור. [י] ומרובעות הן -- אורך כל חלה שבעה טפחים, ורוחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות.

ט) [יא] כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים, מביא שני הכבשים, ומניף אותן כשהן חיים, שנאמר "והניף... אותם... תנופה" (ויקרא כג,כ); ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, יצא. ואחר כך שוחטין אותן, ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהן, ומניחן בצד שתי הלחם; ומניח שתי ידיו מלמטן, ומניף הכול כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. ואם הניפן אחד אחד, יצא.

י) ואחר כך מקטיר אימורי שני כבשים, ושאר הבשר נאכל לכוהנים. וכן שתי החלות -- נוטל כוהן גדול אחת משתיהן, והשנייה מתחלקת לכל המשמרות; ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה, כבשר קודשי קודשים.

יא) [יב] שחט שני כבשים על ארבע חלות -- אם אמר יקדשו שתיים מתוך ארבע, מושך שתיים ומניפן; והשאר, פודין אותן בפנים, ונאכלין בחוץ, כשאר החולין. ואם לא התנה, לא קדש הלחם.

יב) [יג] שחט ארבעה כבשים על שתי חלות -- מושך שניים מהן, וזורק דמן שלא לשמן; ומניף השניים הנשארים הכשרים, עם שתי הלחם.

יג) [יד] שתי החלות, מעכבות זו את זו. ושני הכבשים, מעכבין זה את זה. מת אחד משניהם, או ברח, או נעשה טריפה -- ייקח זוג לשני; שחט אחד לשמו, ייקח לו זוג.

יד) [טו] שתי הלחם, מעכבין את הכבשים; ושני הכבשים, אינן מעכבין את הלחם. ואם הונפו עם הכבשים, מעכבין זה את זה: ואם אבד הלחם, יאבדו הכבשים; ואם אבדו הכבשים, יאבדו הלחם, ויביאו לחם אחר, וכבשים אחרים.

טו) [טז] שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים, כיצד עושין בהן -- יונפו; ותעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה: גזירה, שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה, ויביאו לחם בלא כבשים.

טז) הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר, הבאין ביום זה בגלל הלחם -- אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.

יז) שני פרים של מוסף היום, ופר הבא בגלל הלחם -- אינן מעכבין זה את זה. [יח] איל של מוסף היום, ושני אילים הבאין בגלל הלחם -- אינן מעכבין זה את זה. [יט] שבעה כבשים של מוסף היום, ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם -- אינן מעכבין זה את זה. ואם נשחטו, כולם מעכבין זה את זה.

יח) [כ] התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין התמידין; ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מניין העולות כולן מעכב. כיצד, הרי שלא מצאו אלא שישה כבשים -- מקריבין שישה; אפילו לא מצאו אלא אחד, מקריבין אותו: בין בראשי חודשים, בין בימי המועדות והשבתות. ואינן חייבין להקריב השאר למחר, או למועד אחר; אלא כל קרבן ציבור שעבר זמנו, בטל קרבנו.

יט) לא מצאו אלא שני כבשים -- אם יקריבו אותן למוסף היום, אין להן תמידין למחר -- הרי הדבר שקול: אם הקריבום למוסף היום, הקריבו; ואם רצו להניחן למחר לתמידין, יניחו.